מדוע הפגיעה של מלחמת ישראל-עזה הפכה קשה יותר לתיעוד

מאת צוות CPJ ב-6 במאי 2024 בשעה 13:25 EDT

מתקפת הפתע של ישראל על בית החולים אל-שיפא בצפון עזה ב-18 במרץ, ושבועיים של לחימה בעקבותיה, הביאו למאות הרוגים ולשובל של הרס. הן גם יצרו שפע של מידע סותר על מי בדיוק נהרג שם, מי נעצר ומי נעדר.

עם כניסת מלחמת ישראל-עזה לחודש השמיני שלה, אימות מידע מסוג זה הואט עד מאוד. מספר חסר תקדים של יותר מ-90 עיתונאים פלסטינים שנהרגו על ידי כוחות ישראליים מאז תחילת המלחמה, עקירה וצנזורה, כולם מקשים באופן אקספוננציאלי על ווידוא מידע לגבי ההשפעה ההרסנית של הסכסוך על קהילת התקשורת בעזה בפרט, ועל ההשפעה הרחבה יותר של המלחמה בכלל.

“בתחילת המלחמה לקח לנו יום או יומיים לאמת מידע על עיתונאי שנהרג או נפצע”, אמר מנהל התוכניות ב-CPJ, קרלוס מרטינס דה לה סרנה. “איסוף ובדיקה של מידע כזה לוקח לנו כעת שבועות או חודשים, ובמקרים מסוימים לא יהיה אפשרי כלל.”

יותר משישה שבועות לאחר ההתקפה על בית החולים אל-שיפא, CPJ עדיין מנסה לוודא מה קרה לארבעה אנשים ששהו במקום ואולי היו עיתונאים. האם הם הרוגים, נעדרים או מוחזקים בידי ישראל, והאם עבדו שם כעיתונאים? המאמצים ללקט מידע מדויק על הארבעה הללו נמנעו על ידי חסימת התקשורת, דיווחים סותרים והרס כמעט מוחלט של מתחם אל-שיפא, ויתכן שראיות נהרסו או נקברו מתחת להריסותיו.

אחת התוצאות של חוסר הוודאות הזה היא ששמות העיתונאים הללו עדיין לא נכללים בדיווחים של CPJ על עיתונאים אחרים שהוחזקו בזמן ההתקפה באל-שיפא – המחשה ברורה לכך שמספר הנפגעים האמיתי עשוי להיות גבוה בהרבה, ואולי לא יהיה ידוע במשך חודשים או אפילו שנים.

אילוצים אלה הפכו לנורמה בעזה, והמספר ההולך ומתמעט של עובדי התקשורת באזור מציב אתגרים חדשים לתיעוד בזמן אמת של CPJ לגבי מחיר המלחמה עבור עיתונאים.

“כל פיסת מידע שאין לנו גישה אליה משמעותה שהעולם מאבד עוד מהיכולת שלו להבין מה קורה במלחמה, איך היא השפיעה על עיתונאים ועובדי תקשורת, ומי אחראי למה באופן ספציפי”, אמר מוחמד מנדור, חוקר בתכנית המזרח התיכון וצפון אפריקה (MENA).

אובדן הרסני של מקורות מקומיים

ההשמדה והעקירה של קהילת התקשורת בעזה, שמנתה לפחות 1,000 לפני המלחמה, משמעותה שנותרו פחות ופחות עיתונאים מקומיים לספק פרטים על גורל עמיתיהם. נכון ל-6 במאי, לפחות 97 עיתונאים ועובדי תקשורת נהרגו בעזה, בלבנון ובישראל מאז 7 באוקטובר 2023, הרוב המכריע (92) הם פלסטינים שנהרגו בהתקפות ישראליות. אחרים נפצעו, נמלטו לגלות ומשרדיהם נהרסו.

אלה שנהרגו סביר שהיו קורבנות לתקיפות ממוקדות או נפגעו בתקיפות רחבות יותר, אבל כשבמקרים רבים כל משפחותיהם נהרגו, נותרו פחות ניצולים שיכולים לספק מידע על נסיבות מותם. עד כה CPJ קבע כי לפחות שלושה עיתונאים היו מטרה ישירה של כוחות ישראליים ולכן מדובר ברצח. CPJ עדיין חוקר את הפרטים של 10 מקרים נוספים שיתכן שגם בהם בוצעו סיכולים ממוקדים.

“תאר לעצמך את כמות המידע שיכולנו לקבל אם כמעט 100 עיתונאים לא היו נהרגים”, אמר מנדור. “עיתונאים רבים גם נמלטו מעזה, חלקם כדי לקבל בדחיפות טיפול רפואי שאינו זמין, במיוחד לאחר ההתקפות על בתי החולים. אחרים נמלטו כדי להימנע מהרג או פציעה, מכיוון שאין עוד מקום בטוח לעיתונאים בעזה, אפילו לא בתי החולים”.

היקף האובדן הכולל הקשה על עיתונאים לקבל את המידע הדרוש להם כדי להעביר את מלוא הפגיעה של המלחמה.

דיא אל-חלוט, ראש הלשכה של העיתון אל-ערבי אל-ג’דיד בעזה, סיפר לאחרונה ל-CPJ שעונה במשך 33 ימים במעצר הישראלי. הוא העיד כי העולם החיצון “רואה רק 10% מהמציאות האמיתית” בעזה. “פעם הייתי מסוגל לקבל את כל החדשות והיום הרבה סיפורים משמעותיים לא מדווחים”, אמר.

דיא אל-חלוט, ראש הלשכה של אל-ערבי אל-ג’דיד בעזה, סיפר לאחרונה ל-CPJ כי עונה במשך 33 ימים במעצר ישראלי. (צילום: באדיבות דיא אל-חלוט)

בנוסף לעיתונאים ובני משפחותיהם, אחרים שיכלו לספק מידע על המצב עבור עיתונאים מתו, נעקרו או נפצעו. אחד הפצועים, שעזב את עזה, הוא עבדאללה אל-חאג’, צלם של סוכנות הסעד והתעסוקה של האו”ם (אונר”א), סיפק תמונות חיוניות של נזקי המלחמה באמצעות מזל״טים, עד שנפצע קשה בתקיפה ישראלית בפברואר, שגרמה לכריתת שתי רגליו. אל-חאג’ טופל בבית החולים אל-שיפא כשישראל פשטה עליו במרץ, אך שרד ופונה מאוחר יותר לקטאר.

על פי ההערכות, יותר מ-34,000 פלסטינים נהרגו במלחמה, ודיווח של וול סטריט ג’ורנל מ-28 באפריל מציין כי רשויות הבריאות בעזה – מקור עיקרי לנתוני נפגעים עבור מוסדות כמו האו”ם – טוענות שהן אינן יכולות עוד לספק ספירה מדויקת של המתים.

תנאי מחיה לא טובים

גורם נוסף שמקשה על הגישה למידע הוא שעיתונאים בעזה, המתוחים כבר מעבר ליכולתם, סובלים ממחסור חמור כמו תושבים אחרים ונאבקים למצוא מזון, ציוד ומקומות בטוחים לשהות בהם. “הם עסוקים בניסיון להציל את חייהם”, אמר מנדור.

“היום-יום כולל הרבה אי ודאות וחוסר אפשרות לחזות מה יקרה”, אמרה לאחרונה ל-CPJ הודא אוסמן, העורכת הבכירה של Arab Reporters for        Investigative Journalism (ARIJ). . ״יש להם בית היום, אולי לא יהיה להם בית מחר. יש להם את בני משפחותיהם איתם היום, הם עלולים לאבד אותם מחר. הם עצמם חיים היום, הם עלולים להיפצע או להיהרג מחר”.

היעדר עיתונאים זרים

האיסור הכמעט מוחלט על עיתונאים בינלאומיים בעזה מסבך עוד יותר את המצב. ברוב הסכסוכים, קבוצות עיתונאים בינלאומיות שמתחלפות, מספקות סיקור נוסף, שיכול לסייע בתיעוד של איומים על עיתונאים.

לפני המלחמה, לסוכנויות עיתונות זרות רבות היו משרדים בעזה, אך הם לא הצליחו לפעול ביעילות לאחר שרבים מהם נפגעו בהתקפות ישראליות. אלה שנפגעו כללו את הבניין שבו שוכנת סוכנות הידיעות הצרפתית הבינלאומית, ששידרה תמונות חיות של המלחמה ממצלמה בראש הבניין.

למרות שלמעלה מ-4,000 עיתונאים בינלאומיים הגיעו לישראל כדי לסקר את המלחמה, בג”ץ אישר את החלטת צה”ל למנוע כמעט לחלוטין כניסה של עיתונאים לעזה. היוצאים מן הכלל הם קומץ סיורי עיתונאים בשליטה הדוקה של הצבא.

“עם כל כך הרבה עיתונאים פלסטינים הרוגים, מוגלים, או מותשים פיזית ונפשית לאחר חודשים של דיווח וחיים באזור סכסוך, ללא נוכחות של תקשורת בינלאומית בעזה, התהליך של מציאת מקורות אמינים לאימות העובדות בשטח הופך לקשה יותר ויותר”, אמרה דוחא דאוד, נציגת MENA ב-CPJ.

עבור CPJ המחסור הזה במקורות פירושו שלוקח יותר זמן לבדוק אם קורבן עומד בקריטריונים של הארגון לסיווג כעיתונאי ולהבטיח שלחוקרי CPJ יש יותר ממקור אחד המאשר פרטים על מצב שבו מעורבים אנשי תקשורת.

“אנחנו מנסים לשמר את התיעוד של מה שקורה לעיתונאים עצמם ואת המצב הקשה יותר ויותר שהם נמצאים בו”, אמרה דאוד. “אנחנו רוצים להיות הוגנים כלפי כל מי שהוא עיתונאי או עובד תקשורת ולא להוסיף לרשימה את מי שלא צריך להיות בה אבל גם לא להחמיץ את מי שכן. גם אם חייבים לעבוד לאט יותר, זה שווה לחכות”.

נפילות תקשורת

הפסקות תקשורת תכופות והרס של ציוד תקשורת משבשים עוד יותר את המאמצים לאסוף מידע על המלחמה. חוקרי CPJ אומרים ששיחות שכן עוברות מופרעות על ידי רעשי רקע מתמשכים של רחפנים, והודעות קוליות עלולות ללכת לאיבוד בשל חיבורי אינטרנט ש לעתים קרובות אינם אמינים. כלי רכב של עיתונאים, מחשבים, טלפונים, מצלמות וציוד אחר הושמדו גם הם בהתקפות. “בתחילת המלחמה היה קל להתקשר לכל אחד בעזה ולשמוע ממנו מיד. עכשיו אתה לא בטוח מתי או אם תקבל תגובה”, אמר מנדור. “התקפת הכטב״ם על בית החולים חללי אל-אקצא הייתה פחות מזיקה מאשר באל-שיפא, אבל עיתונאים רבים איבדו את הטלפונים והמחשבים הניידים שלהם, כך שהיכולת שלהם לתקשר נעלמה”.

הידרדרות ההליך התקין

במקרה של מעצרי עיתונאים – שרובם התרחשו בגדה המערבית הכבושה בידי ישראל – “אנחנו מתקשים לתעד מעצרים כי אפילו לעורכי הדין של משפחות העיתונאים אין גישה לפרטים”, אמר איגנסיו דלגדו קולבראס, יועץ CPJ בצוות של MENA. ״הליך הוגן לא קיים כי הרשויות יכולות להשתמש במעצרים מנהליים כדי לשים אנשים מאחורי סורג ובריח מבלי להאשים אותם או לחשוף ראיות בפומבי. רק בחלוף הזמן אנחנו מגלים היכן הם מוחזקים או אם הוגשו כתבי אישום”.

באחד המקרים ש-CPJ חוקרת, העיתונאי העצמאי חמזה א-סאפי נעצר בפברואר, אך אשתו עדיין לא יודעת את סיבת מעצרו או את האישומים העומדים בפניו. א-סאפי, שפועל במסגרת רשת החדשות קודס המזוהה עם חמאס, אתר החדשות אל-ג׳רמאק ורשתות אחרות, נעצר בביתו בגדה המערבית ב-9 בפברואר, כך על פי אשתו ודיווחים חדשותיים.

השימוש של ישראל במעצר מנהלי, שהיה נהוג לפני תחילת המלחמה, זכה לגינוי זה מכבר על ידי ארגוני זכויות אדם ומומחי האו”ם.

פחד מגמול באזורים רבים, תפיסות של אדישות

מקורות רבים חוששים יותר ויותר לדבר. “אנשים לא רוצים להיהרג, להיות מותקפים או להיכלא על ידי הרשויות בגלל השמעת קולות ביקורתיים” בין אם הרשויות הללו הן חמאס או ישראל, אמרה דאוד.

דאוד ציינה כי הפחד הזה חוצה גבולות שכן עיתונאים בישראל, לבנון, ירדן ומצרים התמודדו כולם עם אלימות וצנזורה במהלך המלחמה:

• ישראל פשטה על משרד אל-ג’זירה בירושלים וסגרה אותו, לאחר שהקבינט הישראלי הצביע ב-5 במאי על השבתת שידורי הערוץ הקטארי בישראל, במסגרת חוק שעלול להגביל גם סוכנויות בינלאומיות אחרות לעבוד בישראל אם ייחשבו לאיום על ביטחון המדינה. עיתונאים ישראלים אמרו שהם חוששים להביע דעות ביקורתיות על פעולות ארצם במלחמה. חלקם הותקפו על ידי אזרחים ישראלים בעת סיקור אירועים. גורמים צבאיים גם הביעו דאגה בשל מאמצי הממשלה למנוע דיווחים.
• בלבנון, לפחות חמישה עיתונאים, ששוחחו עם CPJ בעילום שם מחשש לגמול, סיפרו שנעצרו בזמן שניסו לתעד את המלחמה בדרום. אחרים התמודדו עם איומים ברשת וחקירות בשל ביקורת בנושא המלחמה.
• בירדן נעצרו עיתונאים בגין דיווח על ההפגנות מול שגרירות ישראל בעמאן. אישומים בדבר “התחזות לעיתונאי” מועלים נגד עיתונאים שאינם חברים באיגוד העיתונות המאושר על ידי הממשלה (רוב העיתונאים הפעילים אינם חברים באיגוד). עיתונאים רבים אומרים ל-CPJ שהם מתמודדים עם איומים אך אינם רוצים לדווח עליהם בפומבי.
• מצרים אסרה על עיתונאים בינלאומיים ומצריים להיכנס לעזה דרך מעבר הגבול ברפיח. בנוסף, כאשר אחד מכלי התקשורת העצמאיים הבודדים במצרים, מאדא מסר, דיווח על השפעת מלחמת ישראל-עזה במצרים, הרשויות המצריות סגרו את אתר האינטרנט שלו למשך שישה חודשים והגישו תביעה נגד את העורך הראשי שלו.

תפיסות של אדישות גורמות גם הן לאנשים להיות זהירים יותר במסירת מידע. “בתחילת המלחמה אנשים היו מעוניינים לחשוף פעולות נגד עיתונאים”, אמר מנדור. “עכשיו כולם יודעים שהקהילה הבינלאומית לא הייתה יעילה במניעת מעצרים של אנשי תקשורת ואלימות כלפיהם. הם תוהים למה הם צריכים להתבטא אם לא מובטחת להם שום הגנה”.