אבלים נושאים את גופתו של העיתונאי הפלסטיני אחמד אבו חוסיין, שמת מהפצעים שספג לאחר שנורה על ידי הצבא הישראלי בעת שסיקר את המחאות לאורך גדר הגבול עזה-ישראל, בהלוויתו בצפון רצועת עזה ב-26 באפריל 2018. (רויטרס/מוחמד סאלם)

זירת דיווח קטלנית לעיתונאים פלסטינים

תשעים אחוז מהעיתונאים ואנשי התקשורת שנהרגו על ידי צה”ל הם פלסטינים, לפי נתוני CPJ. (עשרת האחוזים הנותרים הם כתבים זרים; אף ישראלי לא נהרג). מספרים אלו משקפים במידת מה את המגמות הרחבות יותר של הסכסוך הישראלי-פלסטיני; לאורך 15 השנים האחרונות, מספר הפלסטינים שנהרגו עולה על מספר הישראלים שנהרגו פי 21, כך על פי נתוני האו”ם.

כמו כן, משקפים הנתונים הללו את הסכנות האורבות במקומות מהם יכולים פלסטינים לדווח. הפלסטינים פועלים תחת מגבלות חמורות על חופש התנועה. פלסטינים אינם יכולים לעבור בין עזה – שישראל שולטת במרחב האווירי, במים הטריטוריאליים וברוב המעברים היבשתיים שלה – ובין הגדה המערבית הכבושה, בלא היתר של ישראל. פלסטינים בעזה ובגדה המערבית זקוקים להיתר ישראלי גם כדי להיכנס לישראל ולמזרח ירושלים. פלסטינים במזרח ירושלים, אותה סיפחה ישראל בצעד שלא הוכר על ידי הקהילה הבינלאומית, נהנים מחופש תנועה גדול יותר; כמו כל מי שאינו תושב עזה, גם הם נדרשים להיתרים של ישראל כדי להיכנס לעזה. לשכת העיתונות הממשלתית בישראל, שאחראית על התיאום בין הממשלה לעיתונאים, אמרה ל-CPJ שהיא תומכת בבקשות של עיתונאים פלסטינים לדווח מתוך ישראל.

מגבלות אלו גורמות לכך שיכולתם של עיתונאים פלסטינים לדווח מוגבלת במידה רבה למקום מגוריהם – לעיתים קרובות אלו זירות של אלימות קשה. פעמים רבות הם הראשונים לדווח מהשטח על מבצעים צבאיים של ישראל בכפרי ובערי מגוריהם, ומשמשים כעיניים ואוזניים הראשונות באירועים שהופכים במהירות לחדשות עולמיות. 

חייל ישראלי יורה גז מדמיע במהלך עימותים עם פלסטינים בחברון בגדה המערבית, ב-25 באוקטובר 2022. (רויטרס/מוסא קוואסמה)

דעתם של החיילים הישראלים על העיתונאים פוגעת אף היא בבטחונם – כך מסרו עיתונאים בשטח ל-CPJ. “הם לא רואים בעיתונאים הפלסטינים עיתונאים. הם מתייחסים אלינו כמו למפגינים הפלסטינים, ומכוונים עלינו באותה מידה”, אמר חאפז אבו סברה (Hafez Abu Sabra), כתב פלסטיני של ערוך Roya TV הירדני.

דבר זה עומד בסתירה חריפה לאופן שבו נוהג הצבא בכתבים ישראלים, שיכולים לתאם עם הצבא כניסה לערים פלסטיניות בגדה המערבית, אזורים שהכניסה אליהם חסומה בדרך כלל בפני אזרחים ישראלים. “הצבא מכיר את קומץ העיתונאים שמסקרים מבצעים צבאיים, ויודע מתי לקרוא להם להצטרף”, אומר עמנואל פביאן (Emanuel Fabian), כתב צבאי בעיתון The Times of Israel. כתבים ישראלים, כמו כל אזרחי ישראל, אינם מורשים להיכנס לעזה. 

עיתונאית “הארץ”, עמירה הס, שמדווחת באופן קבוע מהערים הפלסטיניות, אומרת שרוב העיתונים הישראלים אינם מציירים תמונה מלאה של החיים הפלסטינים תחת המגבלות הישראליות, ומתמקדים במקום זאת בזווית הצבאית. לדבריה, “תקשורת המיינסטרים בישראל לא ממש מסקרת את הכיבוש”. באופן כללי, גם עיתונים פלסטינים אינם מציגים סיקור מעמיק של החיים בישראל, אך כן מסקרים את הפוליטיקה הישראלית באמצעות תרגום של העיתונים בעברית.

על הכתבים הזרים מוטלת המשימה לגשר על הפער. היתר מטעם לשכת העיתונות הממשלתית מאפשר להם לדווח בישראל, בגדה המערבית ובעזה – ובעשותם כן הם חשופים לסכנות. “בעיקרון אנחנו יכולים להסתובב איפה שאנחנו רוצים, ולדעתי הגישה הנוחה מטשטשת לפעמים את העובדה שזה מקום עבודה מסוכן ביותר”, אמרה ל-CPJ כתבת עיתון ה-Guardian  בירושלים, בת’אן מק’קרנן (Bethan McKernan). “זה בלתי צפוי, ואלימות יכולה להתפרץ במפתיע בכל רגע”.