מאת דוג’א דאוד ב-4 באפריל 2024
דיא אל- קחלוט, ראש הלשכה הוותיק בעזה, של העיתון הלונדוני במימון קטאר, “אל-ערבי אל-ג’דיד“, סיקר את מלחמת ישראל-עזה במשך חודשיים עד שהפך בעצמו לחלק מהחדשות. ב-7 בדצמבר נעצר אל- קחלוט, יחד עם מספר בני משפחה, על ידי כוחות ישראליים במעצר המוני בבית לאהיה שבצפון עזה. הוא סיפר שבמשך 33 יום במעצר ישראלי הוא נחקר על עבודתו העיתונאית והיה נתון להתעללות פיזית ופסיכולוגית.
אל- קחלוט הוא אחד מיותר משני תריסר עיתונאים פלסטינים שנעצרו על ידי ישראל מאז שפתחה בהפצצה נרחבת על עזה בעקבות ההתקפה של חמאס על ישראל ב-7 באוקטובר. לאחר שחרורו, אל- קחלוט קיבל את ההחלטה ה”בלתי נסבלת” לעזוב את עזה למצרים, משם שוחח עם CPJ על חווייתו בסיקור המלחמה, מעצרו וסביבת העיתונות בעזה. ראיון זה נערך לצורכי אורך ובהירות.
איך הצלחת לדווח בתחילת המלחמה, לפני מעצרך?
בפעם הראשונה, נתקלתי בבעיות בסיקור מלחמה. הכנתי את ביתי למקרי חירום ומלחמות, כמו התקנת אנרגיה סולארית, כדי שאוכל לעבוד כרגיל במצבים כאלה. גרתי באזור בטוח יחסית בבית להיא. ביום השלישי או הרביעי למלחמה, התחלתי לאבד את הכלים העיתונאיים שלי כמו חשמל, טלפון ומחשב הנייד, והסתמכתי בעיקר על הטלפון הנייד שלי. היינו צריכים לקנות כרטיס סים ישראלי במחיר מאוד גבוה כי כולם היו צריכים את זה. זו הייתה הפעם הראשונה שזה קרה במלחמה כלשהי, אבל למרות התנאים הקשים המשכתי לעבוד יומם ולילה במשך 61 ימים, עד שנעצרתי.
בהתחלה היו הרבה עיתונאים בצפון, אבל בחודש השני של המלחמה הפכתי לאחד המקורות החשובים. צילמתי סרטונים ושלחתי אותם לפרסום ללא תמורה. עזרתי לכולם, כולל ערוצים גדולים. אנשים בעזה שיתפו פעולה כי הם ידעו שאני עיתונאי, אז נתנו לי עדיפות להטעין את הטלפון שלי כדי שאמשיך לסקר.
אתה מנהל צוות עיתונאים. איך הקשיים שאתה מתאר השפיעו על כך?
הקולגות שלי הם גם חברים שלי. יש לנו קשר אישי משנים של עבודה משותפת בסיקור מעזה. כעבור מספר ימים, התקשורת איתם נותקה כמעט לחלוטין. לצערי, לא יכולתי למלא עוד את התפקיד הרגיל שלי בהקצאת משימות, עריכת סיפורים ואימות החומרים [ונאלצתי להשאיר זאת לעמיתים במשרדים האזוריים]. בקושי רב הצלחנו להמשיך בעבודתנו, למרות שלא הייתה בעיה למצוא סיפורים. כעיתונאי בעזה עכשיו, אתה מוצא סיפורים בכל מקום שאתה הולך, ואלף סיפורים אפשר לספר באלף דרכים.
לאחר כחודשיים של סיקור המלחמה, ישראל עצרה אותך למשך 33 ימים. מה קרה?
בסביבות 7 או 8 בבוקר ב-7 בדצמבר 2023, הורה הצבא הישראלי לכל הגברים באזורנו לצאת מבתיהם ולהתאסף באזור סמוך. הם הפשיטו אותנו מהבגדים, השאירו אותנו רק בתחתונים בקור, אזקו אותנו מאחור וכיסו לנו את העיניים. למרות זאת, לא פחדנו כלל. אנחנו אזרחים שהוצאו מהבתים שלהם.
הוחזקנו בבסיס זיקים, שם נחקרנו ונשאלתי על עבודתי העיתונאית. נחקרתי פעמיים, פעם אחת על ידי הצבא הישראלי ופעם אחת על ידי השב”כ. בחקירה השנייה החוקר שאל אותי על דיווח שפורסם באל-ערבי אל-ג’דיד ב-2018 על מבצע כושל של יחידה ישראלית בעזה. [אל-ערבי אל-ג’דיד פרסם מספר דיווחים על המבצע הישראלי הבלתי מוצלח]
עצמתי את העיניים והכריחו אותי לשבת כפוף על גבעת חול, כשהחייל שמאחורי ממשיך להכות אותי. בחקירה שאלו למה אני בקשר עם מנהיגים בחמאס. עניתי שאני מדבר עם אישים שונים עקב עבודתי ומבקש הצהרות לפרסום. התגובה שלהם הייתה, “אתה טרוריסט, בן כלב”, והם התחילו ללעוג לי ולהציק לי, ואז הדביקו לי סרט על הפה כי התווכחתי איתם.
לאחר כ-12 שעות העבירו אותנו באוטובוס לבסיס הצבאי שדה תימן השייך לצבא הישראלי. נשארתי בבית המעצר הזה, נע בין כמה צריפים, במשך 33 ימים. הקצו לי את המספר 059889. כמובן שאף אחד לא קרא לנו בשמותינו, אלא במספרים שלנו שנקראו בעברית, אותה איננו דוברים.
כל יום במעצר היו מפרידים בינינו ומעבירים אותנו לצריפים אחרים. האוכל היה מורכב מלחם עבש. ביליתי כמעט את כל הזמן בישיבה כפופה על הברכיים, מה שגרם לי לדלקת ולכאבים עזים. כשנעצרתי, משקלי היה 130 קילו וירדתי 45 קילו במעצר.
במהלך תקופת המעצר נחקרתי שלוש פעמים באותו אופן, תוך התמקדות ב[עבודתי עם] אל-ערבי אל-ג’דיד ובאל-ג’זירה [שם לא עבדתי]. נשאלתי מדוע הייתי בקשר עם מנהיגים פלסטיניים בעזה, ועל מקורותיי שעליהם הסתמכתי כדי לפרסם את הדיווחים העיתונאיים שלי בעיתון. אמרתי להם שאני עיתונאי ידוע, שמנהיגים שלחו לנו דיווחים לפרסום, ושלא פרסמנו את כל מה שקיבלנו אלא רק את מה שיכולנו לאמת.
הייתי נתון לעינויים שנקראים “רוחות רפאים” מדי יום, הכוללים איזוק עם הידיים כלפי מעלה או מאחורי הגב כשהעיניים מכוסות, בנוסף לעינויים פסיכולוגיים ופיזיים משמעותיים. אפילו ללכת לשירותים היה ע״פ לוח הזמנים שלהם.
20 יום לאחר מעצרי, עציר חדש סיפר לי על מה שפורסם עלי [על ידי סוכנות הידיעות שלי וארגוני זכויות] ונודע לי שזה קרה באותם ימים בהם עוניתי.
ביום ה-32 הגיעו קצין הכלא הראשי, פקידי הכלא ואנשי שב”כ עם אסירים מכלא בנגב [בדרום הארץ]. הם התחילו לקרוא מספרים והשם האחרון – או ליתר דיוק, המספר – ברשימה היה שלי. הם נתנו לנו תרופות כדי להרפות את גופנו מתשישות המעצר, ואם הם מצאו מישהו מהרשימה פצוע או חולה, הם לא שיחררו אותו.
ביום ה-33 העבירו אותנו לאוטובוס שעשה סיבוב גדול עד שהסירו לנו את כיסויי העיניים ושחררו אותנו. מצאתי את עצמי מול מעבר כרם שלום [לעזה].
המעצר פגע בבריאות הפיזית והנפשית שלי. הבעיה המשמעותית ביותר שאיתה אני מתמודד היא הראייה. אני לא רואה היטב בגלל שעיניי היו מכוסות במשך 33 ימים ולילות רצופים. הראייה שלי הייתה מצוינת לפני המעצר. במעצר, היכו אותנו, אזקו אותנו בידינו וקשרו אותן כלפי מעלה, בכל פעם שהתגלה חלק כלשהו מעינינו. יש לי דלקות חמורות בחזה ובחוליות הגב, הגורמות לכאבי רגליים, בנוסף לתת תזונה, וחוסר שינה. לפני נסיעתי, הסדקים בעור שלי, שנגרמו מתנאי מעצר, גרמו למוגלה ולכאבים עזים. בנוסף לחבלות שעדיין על גופי, אני לא יכול לישון או לנוח כרגיל מאז השחרור. אני מתנהג כאילו אני עדיין בכלא; אפילו השינה שלי נפגעה מהסבל שלי בכלא. אני עדיין ישן באותה תנוחה שנכפתה עלינו במעצר.
לאחר שחרורי התגוררתי באוהל שיועד לעיתונאים ברפיח במשך חודשיים, שם ניסיתי לחזור לעבודה ולוודא שהמשפחה שלי בסדר, אבל הפסקות החשמל והמחסור באמצעים עיתונאיים הפריעו מאד. קיוויתי לחזור לצפון למשפחתי, אבל עם כל יום שעבר איבדתי תקווה שהמלחמה תסתיים והחלטתי לצאת למצרים, מה שאכן קרה ב-10 במרץ. משפחתי הצטרפה אליי ב-13 במרץ. הם הגיעו עייפים וחולים, והתחלנו את מסע הטיפול.
[הערת העורך: CPJ לא יכל לאמת באופן עצמאי את תיאור העינויים של אל-קחלוט, אך הוא תואם את התיאורים של ארגוני זכויות אדם לגבי היחס לפלסטינים אחרים במעצר ישראלי. בתשובה לשאלות משרד CPJ בניו יורק, בנוגע להאשמות של אל-קחלוט על עינויים, דובר הצבא הישראלי בצפון אמריקה אמר: “העצורים מטופלים בהתאם לחוק הבינלאומי. צה”ל מעולם לא תקף במכוון עיתונאים ולעולם לא יעשה דבר כזה. הפרוטוקולים של צה”ל מחייבים להתייחס בכבוד לעצירים. תקריות בהן לא קוימו ההנחיות ייבדקו. CPJ בניו יורק גם שלח אימייל לשב”כ על חקירתו של אל-קחלוט על מאמר שכתב ב-2018, אך לא קיבל תשובה מיידית.]
חזרת לעבודה? מה התוכניות שלך?
נפשית, אני לא מסוגל לחזור לעבודה. אני ממשיך את הטיפולים ולוקח תרופות ובוחן את המצב הבריאותי שלי ושל משפחתי. אין לי אפילו את כלי העבודה הבסיסיים כמו מחשב נייד.
כרגע אנחנו בהליכי קבלת ויזה כדי לנסוע לדוחא [בירת קטאר]. אבל גם דוחא זרה לנו. אני מקווה שאני ומשפחתי נוכל להסתגל למצב החדש. גוף התקשורת שלי תמך בי, אבל המצב בעזה והדאגה המתמדת לשאר בני משפחתי בבית לאהיה מותירים אותי באימה תמידית. אני מרגיש חרדה ועייפות.
איבדתי את כל רכושי; הבית שלי והבית של משפחתי נהרסו, איבדתי את המכונית החדשה שלי ואת פיסת האדמה הקטנה שלי. פתאום איבדנו הכל.
איך אתה משווה את סיקור המלחמה הזו למלחמה הקודמת?
מהיום הראשון אי אפשר היה לסקר את המלחמה בצורה מקיפה. איבדנו את מקורות המידע העיקריים שלנו [כיוון שההפסקות החשמל עיכבו את הדיווח ומקורות רשמיים הפכו קשים יותר להשגה] ואף אחד לא יכול לתעד את כל ההרס הזה. למרבה הצער, קיים חוסר משמעותי במידע וחוסר יכולת לתפוס את היקף ההפצצות והתקיפות המתרחשות בעזה. זה מנע מעיתונאים לבצע את עבודתם במלואה.
עשרות סיפורים חשובים מאוד של קורבנות הוחמצו על רקע ההרג והטירוף. האמת היא שהעולם רואה רק 10% מהמציאות בפועל בעזה, וגם כך מה שאנחנו רואים הוא בלתי נתפס. כעיתונאים, אנחנו צריכים פשוט להתנצל כי אנחנו לא יכולים לסקר הכל. פעם יכולתי לקבל את כל החדשות והיום הרבה סיפורים משמעותיים לא מכוסים.
בהתחשב בהיקף רצח העם, חוסר האמפתיה בולט. אני עובד בעיתונאות מאז 2004 ובאף מלחמה שסיקרתי לא ראיתי רמת הרס כזו, וסיקרתי את כל המלחמות על עזה. בעבר התייחסנו להרג של חמישה אנשים כאל טבח, אבל היום בעזה טבח פירושו 100 הרוגים ויותר. אנשים הפכו למספרים ואנחנו לא יודעים לפרטים מה קרה להם, כלומר אם אנחנו יודעים בכלל על מותם.
למרבה הצער, היעדר האינטרנט ומחסור בחלופות מהירות מציבים דילמה של ממש ועיתונאי שמאבד את הציוד שלו לא יכול להחליף אותו. כמעט כל משרדי העיתונות אבדו, ובתי החולים הפכו למטה הראשי עבור עיתונאים.
עיתונאים בעזה לא מצאו כבוד. בין כל הקשיים הללו בסיקור ודיווח על אירועים, היה אתגר נוסף: ניסיון לשרוד, אבטחת מזון ושתייה והגנה על המשפחה. לזוז עכשיו אפילו סנטימטר בעזה זה טירוף.
העיתונאים הפלסטינים לא יכלו להציג את התמונה במלואה בגלל ההפצצות המסיביות והפסקות התקשורת שמנעו מהדיווחים לצאת לאור. מה שפורסם היו רק קטעים של חדשות מתפרצות, וסיפורי העומק אבדו או הושתקו כי עיתונאים הפכו מטרה להתקפות. לא הייתה אבטחה, ואספקה חיונית של חשמל, אינטרנט וכלי עבודה, כמו מחשבים ניידים, היו חסרים.
לתושבי עזה ולעיתונאים נעשה עוול עם מחסור בסיקור, שהוחמר בהיעדרם של עיתונאים זרים שיכלו לסייע בהשלמת הסיפור.
דוג’א דאוד היא נציגת המזרח התיכון וצפון אפריקה (MENA) של CPJ. לפני שהצטרפה ל-CPJ, במרץ 2022, דאוד עבדה בעיתון הפאן-ערבי “אל-ערבי אל-ג’דיד” ככותבת ועורכת חדשות והתמקדה בחופש עיתונות ובניטור תקשורת. היא גם תרמה לערוצי חדשות לבנוניים והקימה את איגוד העיתונות האלטרנטיבי המקומי לעיתונאים.